המטרה לא אמורה לקדש כל אמצעי
וגם אם מקדשת היא אינה מוחקת את הבעייתיות המוסרית שלעולם תישאר.
אני אף ער לדימוי השלילי על גישות ביהדות,
דימוי שנוצר אודות אפשרות לקיום גישה המטייחת – בעולם הפרשנות,
וגם בהחלט ער לכאב שעלה בדברייך אודות התחושות בנידון
ומבין היטב ואף מסכים עקרונית עם מה שאולי עלול להפריע בצד שביטאתי.

התייחסותי מכוונת לסגנון שבעיני הוא בעייתי.
זה בהחלט ראוי לבקר כל אחד.
חז”ל גם לא חסכו שבט ביקורתם מדמויות מקראיות.
אין כוונה לטייח את האמת אודות השקר…

לעיתים ‘הצורה’ משדרת מסר
שבעיני הוא לא כ”כ עולה בקנה אחד עם הפן החינוכי ערכי
במסגרת עבודתנו החינוכית.

כפי שאמרתי במפגש, וכפי שגם הצעתי בדיון הפנים קבוצתי לפני כחצי שעה,
הדיון בכל סביבה כולל אתר סוגיא הוא כלי
כלומר בבחינת אמצעי למטרות חינוכיות וערכיות בקידום התלמיד.
יכול להיות ויכוח לגיטימי בין אנשי חינוך אודות מטרות החינוך בהיבט הערכי.
אבל לענ”ד ראוי להיות רגיש להשלכות של אמירות בוטות
(בעיני, ואכבד מי שסבור אחרת ממני) מבחינה הכוונה חינוכית.

כאשר אברהם ויצחק אומרים על נשותיהם שהן אחיותיהם בשל היראה,
היראה ברורה ומובנת, ולכן נסלחת במידה מסויימת.
אך השקר נשאר שקר…
(וכאישה, אני מתקשה לסלוח, כשאני חושבת על המחיר שמשלמות הנשים על השקר הזה).

על השקר עצמו – אפשר להתווכח על מידת הלגיטימיות שלו.
אך על פרשנות שנותנת לו לגיטימציה מראש כדי לא להכתים את שם המשקר – איתה יש לי בעיה קשה.

מה זה אמור לומר לנו… לכאורה יש כאן עמימות בדבר חדות המסר של המדרש –
האם עמימות מכוונת של בעל המדרש לעורר אותנו למרחב חשיבה –
מחשבות מגוונות? האם כל אחד יקח ויפרש כהבנתו וכל פרשנות לגיטימית…